החסידה היא עוף גדול הנודד למרחקים גדולים. היא מקננת באירופה ובאסיה שבחצי הכדור הצפוני, וחורפת באפריקה שבחצי הכדור הדרומי. בסתיו ובאביב חולפים בשמי ארץ ישראל שני מיני חסידות, החסידה הלבנה (Ciconia ciconia) והחסידה השחורה (Ciconia nigra), ולעיתים נדירות מקננת החסידה הלבנה בארץ.

החסידה נוהגת, בדרך כלל, לשוב שנה אחר שנה לאותו קן, ועם שובה ממסע הנדידה היא משפצת אותו ומטילה 2-5 ביצים. הגוזלים פורחים מהקן כשהם בני כ־60 יום. ימים אחדים לאחר מכן הם נוטשים את האזור ונודדים. בני הזוג נקשרים זה בזה לכל חייהם.

כ־70% מקרב גוזלי החסידות לא שורדים את מסע הנדידה. בעקבות שינוי האקלים העולמי, קיצור תקופת החורף והתחממות העולמית, ישנם חסידות שלא נודדות ונותרות באירופה והאדם מסייע בהאכלתם. הבעיה שנוצרת מכך שבעלי חיים שהיו נאכלים על ידי החסידות מתרבים ומצד שני בעלי חיים שהיו צדים את החסידות מתמעטים.

החסידות מתלהקות ללהקות בנות מאות, ולעיתים אלפי פרטים. הן עושות את מרבית מעופן בדאייה, כשמדי פעם, הן ממריאות מעלה, ללא ניע־כנף, בארובות של אוויר חם (תרמיקות), וממשיכות בגלישתן־דאייתן. לרוב הן דואות ברום של 300–600 מטרים, אך הן עשויות להינשא לרום של למעלה מ־1.5 ק"מ. בלהקת חסידות נודדת אין סדר וארגון, ולמעשה כל חסידה נודדת כביכול לעצמה, ללא תלות בחברותיה הנודדות עימה. על פי סימן זה קל להבדיל בין להקת חסידות ללהקות השקנאים, המאורגנים במבנים ברורים.

בנדידתן מאירופה לאפריקה, בחודשי הסתיו, עוברות החסידות מרחק של כ־12,000 ק"מ ובדרכן הן חולפות לאורך הבקע הסורי־אפריקני וכן לאורך מישור החוף. מספר החסידות שחולפות בישראל נאמד במאות אלפי פרטים. הגידול במספר החסידות החורפות בישראל חל, כנראה, בגלל הגדלת שטחי השלחין ובריכות הדגים, וזוהי כנראה גם הסיבה לכך שישנן חסידות ששבו לקנן בארץ.

חסידות לבנות (תצלום: ליאור כסלו)