העוגן הוא המשמש לריתוק כלי שיט בים הפתוח. מאות עוגנים עתיקים ואולי אף אלפים פזורים על קרקעית הים שלאורך חופי הארץ. טיפוסי העוגנים למיניהם משמשים בארכיאולוגיה הימית אמצעי ראשוני לתארוך ספינות ומטענן, חרף העובדה שלא עברו שינויים טכנולוגיים רבים במשך השנים ולעיתים השתמשו בכמה טיפוסים בו זמנית.  

העוגן הקדום ביותר – העוגן הגבלי – לא היה אלא אבן כבדה עם חור, שדרכו הושחל חבל. הוא נקרא על שם העיר הקדומה גבל שבלבנון. אחריו התפתח עוגן דומה, אך בעל שלושה נקבים – אחד בחלקו העליון לחבל ואחד או שניים בתחתיתו. לחורים התחתונים הכניסו ענפים שנתקעו בקרקעית הים ושיפרו את אחיזת העוגן ויציבות העגינה. גודל העוגן העיד על גודל הספינה, אך ספינות גדולות נאלצו להצטייד בכמה עוגנים. 

כאשר התבררה שכוח האחיזה של העוגן חשוב יותר ממשקלו, השתמשו בעוגן עץ בלבד, שהורכב מקורת עץ ארוכה מצויד בשן אחת או שתיים, ששיפורו את העיגון בקרקעית הים. שיני האחיזה של עוגני העץ קיבלו עד מהרה את הצורה המאפיינת עוגנים גם בימינו. כדי להשקיעו במים הוצמדה לו קורה צולבת (זרוע) ובמגרעות שחצבו בחלקי העץ הכניסו עופרת שסייעה לעוגן לצלול במים. בתקופה הרומית החלו לייצר עוגנים מברזל. בימי הביניים נכנס לשימוש "עוגן חתול" - עוגן ברזל קצר בעל ארבע שיניים בדמות קרסים, ששימש גם ללכידת ספינות אויב. 

העוגנים המודרניים עשויים מתכות מתקדמות וניתנים לקיפול, כדי להקל על אחסונם. שימוש בעוגן כסמל להצלה, גאולה ובהגעה למקום מבטחים היה נפוץ באתרי פולחן פגאניים ונוצריים. עוגנים מופיעים גם על מטבעות וביצירות אמנות. 

עוגנים רבים מוצגים במוזיאון הימי הלאומי בחיפה ובמוזיאון המזגגה שבקיבוץ נחשולים.