הממשל הבריטי בימי המנדט הגביל את עליית היהודים ארצה. בכל זאת, יהודים נכנסו לארץ על דעת עצמם מיד לאחר הכיבוש הבריטי, עם סיום מלחמת העולם הראשונה. העפלה מאורגנת החלה בשנת 1934 ולעיתים כונתה עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית. מעפילים הגיעו בדרכי היבשה, באוניות ובשנת 1947 גם בדרך האוויר.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1939) התנהלה העפלה בקנה מידה מצומצם. עלו לארץ חניכי תנועות נוער ציוניות ובהן "החלוץ" במזרח אירופה וגורמים נוספים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפכה ההעפלה למבצע הצלה, אך בשל קשיי המלחמה הייתה מצומצמת בממדיה. 

עם סיום המלחמה ועד מלחמת העצמאות הגיעה ההעפלה לשיאה. כ-84,000 מעפילים ניסו לעלות לארץ ישראל, יותר מ-70,000 מהם בספינות. מוסדות היישוב קנו או שכרו ספינות קטנות ורעועות להעברת המעפילים. הצפיפות בהן הייתה נוראה. הבריטים הקימו מערך של משטרת חופים, תפסו את הספינות המתקרבות לחופי הארץ, כלאו את המעפילים במחנה מעצר בעתלית, ואחר כך במחנות מעצר שהוקמו בקפריסין.  

אחד השיאים במאבק הזה היה פרשת האנייה "יציאת אירופה" (אקסודוס), ועליה 4,500 עולים, בעיקר נשים וילדים, שגורשו חזרה למחנות העקורים בגרמניה.  דעת הקהל העולמית נזעקה, ולאחר מכן גורשו המעפילים שהגיעו ארצה למחנות המעצר ולא הוחזרו לאירופה. 

מוזיאון ההעפלה בחיפה מתאר את אירועי ההעפלה.